לפני כמה שנים עבדתי כמאמנת בפרויקט תעסוקה שהמטרה שלו לשלב אנשים בצורה מיטבית בעולם העבודה. הגיעה אלינו ש. אישה קרובה לגיל 60, חמה ומקסימה. היא היתה בעלת השכלה יסודית בלבד. כל החיים גידלה את ילדיה (6 במספר), בישלה, ניקתה את הבית ולא יצאה לעבוד מחוצה לו.

כשהתגרשה המצב הכלכלי נהיה קשה, והיא הבינה שהיא צריכה לצאת ולמצוא לעצמה עבודה. היא יצאה לדרך מכורח הנסיבות, בחוסר בטחון ותחושת מסוגלות מאוד נמוכה. עולם העבודה נראה לה גדול ומפחיד והיא חוותה תסכול מכמה ניסיונות כושלים להשתלב בעבודות שלא התאימו לה. זו היתה דלת מסתובבת של כניסה ויציאה מעולם העבודה. כשפגשתי בה היתה רוויית אכזבות, מאוד עייפה פיסית ונפשית ובתפיסה של "מי ייקח אותי בגילי"?

בתהליך קבוצתי ואישי, פגשה ש. בפעם הראשונה בחייה ביכולות שלה שלא היתה מודעת לקיומם, או שלא העריכה את החשיבות שלהם. יחסי אנוש מצוינים, יכולת ארגון (בכל זאת תקתקה בית + 6 ילדים…), תושיה, חוש אסתטי מפותח, ידיים טובות ששנים בישלו ויצרו. כשהיא גילתה את כל האוצרות האלו בתוכה, גברה גם התחושה שיש לה מה להציע. שהיא מסוגלת!

היא בחרה ללמוד מניקור ופדיקור וגילתה שהיא טובה בזה. היא מצאה לה מקום לשכור, התחילה בצעדים קטנים ומהוססים שהפכו עם הזמן לדילוגים גדולים ושמחים! היא החזירה לעצמה את החיים ומילאה עצמה באנרגיות שלא בטוח שהיו לה גם בגיל 20…

בקרתי אותה בעסק החדש. התרגשתי מהאישה העוצמתית שפגשתי.