בקשתי לשמוע על השבועיים שחלפו מאז שנפגשנו בפעם האחרונה. היא פתחה וסיפרה על הנכדה שהיא שומרת עליה בימים אלו באינטנסיביות גבוהה מהרגיל. תוך כדי הסיפור אמרה – "את יודעת, שמתי לב שאני מגיבה אליה אחרת. דברים קטנים שהיא עושה והקפיצו אותי בעבר פתאום ממש לא מעוררים בי כעס. נהיה משהו יותר נינוח ורגוע בקשר איתה". וואו! שמחתי לשמוע! "כן, אבל זה רק בכל הקשור לנכדה", היא מיהרה לומר. ואז נזכרה באירוע שהיה עם הבן שלה. פתאום הרגישה באותה סיטואציה שהיא מתנהלת מולו  לגמרי אחרת מהאוטומט המוכר ובזכות זה לא נגררה לוויכוח שללא ספק בעבר (הלא רחוק) היה מתפרץ.  ואז בין זכרונות השבוע צף ועלה עוד סיפור, על קרובת משפחה שהתגלע ביניהן ריב לפני מספר שנים. מאז היה ביניהן מה שנקרא שלום קר. נפגשים כשמוכרחים ולא מעבר.  הקרובה ניסתה מספר פעמים להתקרב והיא סרבה. לפני מספר ימים התקשרה הקרובה והזמינה אותם אליהם. היא השיבה מבלי לחשוב: "כן, למה לא". היא הפתיעה אפילו את עצמה. אז אולי בכל זאת משהו משתנה?…

כשאנחנו יוצאים לתהליך אימוני/טיפולי הרבה פעמים הציפייה היא שנקום בוקר אחד אחרים. אנחנו מחפשים את האורות והזיקוקים. אבל תהליך התפתחות ושינוי הוא תהליך עדין. הוא נרקם לו מאוסף של רגעים. מרגע קטן שבו אולי הגבנו שונה, ומעוד מרגע שבו הרגשנו שאנחנו נושמים יותר בחופשיות,  מרגע שחשנו נינוחות שלא חשנו מזמן וכו' וכו'. ורגע נאסף לרגע וכך נראית תנועה של שינוי.  וחשוב כל כך לתת את הדעת על הרגעים האלה, לעצור, להתבונן בהם, להוקיר אותם על מנת שנדע שאנחנו בכוון הנכון.

כמי שאוהבת לטייל אני אוהבת להדגים את הרעיון גם מעולם הטיולים. כשאנחנו יוצאים לדרך וצועדים בשביל לא מוכר לא תמיד אנחנו בטוחים אם אנחנו בכוון הנכון. עד שמגיעים לסימון השבילים של החברה להגנת הטבע. סימון קטן וצנוע. לפעמים הוא מסתתר על אבן בצידי הדרך, לפעמים על עץ. אם לא מחפשים, בקלות אפשר לחלוף על פניו מבלי לשים לב. אבל כשאנחנו רואים אותו אנחנו יכולים לנשום ולדעת שאנחנו בכוון הנכון.

מתאר את זה יפה סם קין כשהוא ממשיל את תהליך ההתפתחות ל"שיבה הביתה":  "באגדות ובסיפורים, השיבה הביתה היא אירוע דרמטי: תזמורות מנגנות, שוחטים כבש ומכינים סעודת מלכים. הבן האובד שב. אוירה של חגיגה שוררת בכל. במציאות, מסתיימת הגלות בהדרגה ללא אירועים חיצוניים דרמאטיים, המציינים את סיומה. ענן הערפל נמוג, השמיים מתבהרים, ומתחילים לראות בבירור את המציאות. החיפוש מפנה את מקומו לגילוי, החרדה – לסיפוק. דבר לא השתנה, ועם זאת הכל אחר". סם קין 

הפוסט סיפורו של שינוי… הופיע לראשונה ב-דינה דגן.

הפוסט מעגל ההשפעה – מעגל הדאגה. סיפור מקרה. הופיע לראשונה ב-דינה דגן.

הפוסט האם אנחנו באמת יכולים להשתנות? הופיע לראשונה ב-דינה דגן.

השאלה היא – למה זה קורה לנו? יש לכך הסברים שונים. נוח הררי בספרו "קיצור תולדות האנושות" מספק השערה מעניינת מנקודת מבט אבולוציונית. לדבריו, כל עוד בני האדם היו לקטים העתיד שיחק תפקיד קטן יחסית בתודעתם ובחייהם, מכיוון שהם חיו רב הזמן מן היד אל הפה והתקשו לשמר מזון לאורך זמן או לאגור כמויות גדולות של חפצים.  המהפכה החקלאית הגדילה מאוד את חשיבותו של העתיד כיוון שאיכרים חייבים לחשוב קדימה ולעבוד ללא הרף בשביל העתיד הרחוק. כשהאדם התחיל להיות חקלאי הוא נדרש לתכנן קדימה, לזרוע עכשיו בשביל לקצור בעונה הבאה, צצו הדאגות לעתיד – האם ירד מספיק גשם, האם יצמח מספיק יבול וכו'.

למה כדאי לנו להיות נוכחים בהווה? כי נמצא שמי שמתרגל להיות ב"כאן ועכשיו" מכניס הרבה שקט לחיים, מפחית רמות של סטרסט וחרדה, מגביר את היכולת לוויסות עצמי, את היכולת להיות אמפתי וקשוב לסביבה ועוד ועוד.

לשמחתנו יש כיום מגוון רחב מאוד של גישות לתרגול ה"כאן ועכשיו" ולמיקוד המחשבות בהווה ופחות בעבר ובעתיד. בין היתר – מדיטציה, מיינדפולנס, התמקדות, סוגים שונים של יוגה ועוד.

הפוסט מתי בפעם האחרונה חשבתם על המחשבות שלכם? הופיע לראשונה ב-דינה דגן.

"אני מדמיינת שאני  עומדת במעלה מצדה. שעת בוקר מוקדמת, השמש תלויה ברקיע ורוח קלה של סתיו מפזרת סביבי את עלי השלכת. ממולי מדבר יהודה ומאחוריי עדות להיסטוריה בת 2000 השנה של העם היהודי. ההרגשה נפלאה. אני מחליטה לרדת לים המלח ומשתכשכת במימיו הקרירים. אני חשה ביטחון ושליטה מלאה בגופי. אני כבר לא רועדת. אני בריאה".

הדס אובחנה כחולת פרקינסון בתחילת שנות התשעים, כשהייתה כבת 50. "הרעידות התחילו אצלי בהתחלה בזרוע אחת, אחר כך עברו לרגל ואז לכל הגוף", היא נזכרת. "בהתחלה עוד תפקדתי כרגיל, אבל בהמשך כתב היד שלי הפך לבלתי קריא והתחילו אצלי בעיות ריכוז וחשיבה, עד כדי כך שלא הייתי יכולה לבצע פעולות חשבון פשוטות".

בעקבות מחלתה נאלצה הדס לפרוש מתפקידה כמורה, והחלה להעביר את מרבית זמנה בבית. "זה מדכא לדעת שאפילו פעולות פשוטות כמו לתפור כפתור או לקרוא ספר אי אפשר לעשות", היא אומרת. "פשוט אין לגוף קואורדינציה".

עם זאת, במהלך החודשים האחרונים השתנו חייה של הדס בצורה משמעותית. כמעט מדי שבוע היא מאפשרת לדמיון להשתלט עליה, מתנתקת מהמציאות ומבקרת בעולם ללא מחלות ורעידות. יתרה מכך: בעזרת הפעולה הפשוטה לכאורה, נלחמת הדס במחלתה.

את המלחמה הזאת היא התחילה לנהל בעזרת ד"ר אילנה שלזינגר, מנהלת המרכז להפרעות תנועה ופרקינסון בבית החולים רמב"ם, ובעזרת אורנה בן-יעקב, מנהלת הסיעוד בחטיבת פנימיות העל ומרפאות החוץ, במסגרת סדנה בנושא פרקינסון ודמיון מודרך שהשתיים מעבירות. "אין ספק שאחרי כל סדנה ההרגשה מדהימה", אומרת הדס. "אני מרגישה שאני סוף סוף שולטת בגוף שלי ומצליחה לעשות פעולות שלא האמנתי שאצליח לעשות לעולם".

לגמרי במקרה שלזינגר ובן-יעקב היו הראשונות בעולם שחקרו את הקשר שבין מחלת הפרקינסון והרפיה בעזרת דמיון מודרך. במסגרת מחקרן, שפורסם לאחרונה במגזין של האיגוד הבינלאומי להפרעות תנועה (Movement Disorders Journal), התבקשו חולי פרקינסון הסובלים מרעד משמעותי, בינוני עד קשה, להשתתף בסדנה שבועית שבמהלכה עברו הרפיה בעזרת דמיון מודרך.

במשך שעתיים נרשמו תגובותיהם של המטופלים כשלושה סוגי גירויים הגורמים הרפיה: מוזיקה מרגיעה, הרפיה עצמית ודמיון מודרך. בזמן הניסוי נמדדו רמות הרעד באמצעות אקסלרומטר-מכשיר דמוי שעון בעל מחשב זעיר. בנוסף, חלק מהמטופלים עברו בדיקת EEG, המראה את מצב גלי המוח, בזמן ההרפיה.

אולם למרבה ההפתעה, בקרב כל הנבדקים ירדה רמת הרעד באופן דרמטי למשך שעות, ובזמן הדמיון המודרך 75 אחוז מהנבדקים הפסיקו לרעוד לחלוטין למשך שעות ארוכות ואף ימים.

תוצאות המחקר זכו לתהודה רבה בקרב הקהילה הרפואית הבינלאומית, ולא בכדי: לדבריה של ד"ר שלזינגר, ייתכן שלראשונה בעולם נמצא טיפול שעשוי להקל על הרעידות של חולי פרקינסון ללא כל תופעות לוואי. "בעקבות המחקר קיבלנו פניות מרופאים בכל העולם שרוצים ללמוד על הטיפול ולנסות אותו גם על החולים שלהם", היא אומרת. "זה מרגש מאוד לדעת שעבודה שלנו עשויה להיות פריצת דרך עולמית בתחום".

כמו במקרים רבים, הגילוי החשוב של שלזינגר ובן-יעקב הגיע במקרה. "לפני כמה שנים החלטנו להזמין את חולי הפרקינסון של בית החולים לסדנאות לרפואה משלימה, שכללו פיזיותרפיה, ריקודי בטן, שיאצו ודיקור סיני, כדי לנסות ולעזור להם להתמודד עם המחלה", משחזרת ד"ר שלזינגר. "יום אחד הפיזיותרפיסטית לא הגיעה, וכיוון שלא היה לנו מדריך מחליף הציעה אורנה, שהיא מומחית לדמיון מודרך, לערוך סדנה של הפעלת הדמיון במקום".

"בפעם הראשונה שהחולים הפסיקו לרעוד לחלוטין הם וגם אנחנו היינו בהלם", נזכרת בן-יעקב. "זה עבד כמו קסם. התבוננתי עליהם ולא האמנתי. בתום הסדנה הם פשוט קמו הלכו הביתה ואי אפשר היה להבחין שהם חולים בפרקינסון".

לדבריה של בן-יעקב, ההסבר ליעילות הטיפול טמון בהרפיה ובהפגת המתח שהוא מעניק לחולים. "זה כמו בשלב שלפני החלום, שבו המתח יורד לחלוטין", היא אומרת. "כמנחה אני מקנה לחולים דרכים לשחרור ולהרפיה. הרקע שלי כאחות הוא יתרון, משום שאני יכולה להתייחס להיבטים הפיזיולוגיים של המחלה וליצר תוכן ייחודי ומשמעותי בזמן ההדרכה של המטופלים. הדמיון המודרך מאפשר למטופלים לדמיין כי אינם רועדים, וכך אכן קורה".

"בהתחלה מתכחשים למחלה ומנסים לתת הסברים רציונליים לרעדים המוזרים שקורים בגוף", מתארת רחל, חולת פרקינסון שמשתתפת בסדנה. "כמו למשל כשאיבדתי את חוש הריח שכנעתי את עצמי שהריחות השתנו. "בשלב מסוים הגוף הפך להיות מגושם מאוד והתנועות של הידיים והרגליים היו קצרות ונוקשות ואפילו הפסקתי ללכת לסופר כי אני לא מצליחה לפתוח את השקיות".

לדבריה, מאז שהתחילה בטיפולי הדמיון המודרך ישנם ימים שלמים שבמהלכם היא כמעט לא רועדת. "כשאנחנו מתעוררים מההרפיה אני מרגישה כמו בן אדם חדש ללא שום מגבלות רפואיות. אני מאמינה שהגוף והנפש הם אחד ואם טוב לנפש אז גם הגוף מרגיש בריא. בדרך כלל, מרוב שיש לי מצב רוח שלי מצוין, אני רצה מיד לסופר כדי להראות לעצמי שאני יכולה לפתוח שקיות".

"בפרקינסון נוסו טיפולים שונים באמצעות רפואה משלימה, אך עד היום אף אחד מהטיפולים הללו לא הראה תוצאות משמעותיות", מסכמת ד"ר שלזינגר, "זאת הפעם הראשונה שטיפול לא קונבנציונלי משפר את הסימנים של המחלה. אמנם זהו מחקר ראשוני, אבל אפשרנו פתח למחקרים נוספים. אם נצליח להוכיח את יעילות הטיפול וליישם אותו באופן יומיומי, נוכל לגרום לשיפור משמעותי באיכות חייהם של החולים. הטיפול במחלת הפרקינסון הוא סבוך והאפשרות להוסיף טיפול בהרפיה לכלים העומדים לרשות המטפל, מביאה תקווה לעתיד שבו הטיפול במחלה יהיה טוב יותר".

הפוסט דמיון מודרך בחולי פרקינסון – מאמר מתוך אתר עמותת פרקינסון בישראל הופיע לראשונה ב-דינה דגן.

בפגישות שלנו בקשתי שיתאר לי עם מי רב השבוע ועל מה. התבהר לי של' החזיק באמונה הבסיסית שבני אדם הם יצורים מאוד מסוכנים והתנהל בעולם כמי שכל הזמן מתבונן מאחורי הכתף לראות מי מגיע לתקוע סכין בגבו. כשזו אמונת היסוד מה הפלא שקשה לייצר יחסים טובים, לא רק במקום העבודה. היה לו גם קושי ביצירת יחסי חברות, שכנות טובה ובכלל בכל קרבה שהיא עם אנשים. האתגר הגדול ביותר בעבודה איתו היתה לעזור לו להבין שמדובר באמונה שהיא שלו ולא במציאות מוחלטת.

חלק מהאמונות שלנו מתגבשות בשלב מאוד מוקדם של החיים. כל כך מוקדם עד שקשה לנו להבין שזו לא בהכרח המציאות. אפשר לדמות את האמונה לעדשות מגע. ילד שגדל עם עדשות כחולות בטוח שהעולם כולו כחול. התבוננות על האמונה היא כמו להתבונן רגע מהצד על העדשות דרכן אנחנו רואים את העולם. אמונה לכשעצמה היא לא דבר שלילי. היא הופכת לכזו רק כשהיא מגבילה אותנו: אני לא מספיק טוב/ה / בסוף תמיד גבר יעזוב / לא נועדתי לעשות דברים גדולים בחיים / הכל תמיד בא בקושי וכו' וכו' (רק חלק קטן מהאמונות המגבילות שנתקלתי בהן בעבודה עם אנשים). מהרגע שמבינים שאלו אמונות אז כבר יש פתח לשינוי (לבחירת עדשות אחרות). ובעזרת תהליכי NLP משמעותיים ועוצמתיים ניתן לשחרר את האמונות האלו ולאמץ במקומן אמונות מחזקות.

אז מה קרה עם ל'? בשורה התחתונה – בפעם האחרונה שבדקתי הוא עדיין עובד באותה חברה. וכבר עברו כמה שנים טובות…

הפוסט אמונות מגבילות הופיע לראשונה ב-דינה דגן.

באחד הניסויים המרתקים, לקחו אנשים שלא למדו מעולם לנגן על פסנתר ולימדו אותם רצף של צלילים. חילקו את הנבדקים לשתי קבוצות – לקבוצה אחת נתנו להתאמן על רצף הצלילים בפועל, בנגינה על הפסנתר במשך חמישה ימים. בקבוצה השנייה – הנבדקים ישבו לפני הפסנתר, גם לחמישה ימים, ורק דמיינו שהם מנגנים את רצף הצלילים ושומעים את הנגינה. מצאו שבשתי הקבוצות נוצרו אותם שינויים במפת המוח וגם הדיוק של הנגנים המדמיינים היה שווה לזה של הנגנים ממש! מסריקות מוח מתברר שגם בשעת מעשה וגם בשעת דמיון, רוב החלקים המופעלים במוח שלנו הם אותם חלקים.

אם יצא לכם להתנסות פעם במשקפי מציאות מדומה, אז אתם יודעים שהתחושה היא כאילו אנחנו לגמרי בתמונה שאנחנו רואים. פשוט כי ככה מבין את זה המוח שלנו. זה מה שקורה בתהליך של דמיון מודרך. אנחנו מאפשרים לעצמנו, בעזרת הדמיון, לחוות, למשל – שקט ורגיעה, לשחרר מטענים שמכבידים עלינו ולחוש הקלה, לחזור לסיטואציות קשות שחווינו ולחוות אותן שוב בדמיון אבל הפעם בצורה מתקנת וחיובית.

ברגע שהמוח שלנו מפרש את זה כמציאות הוא מגיב בהתאם. הגוף נרגע, נוצרים רגשות חיוביים, משתחררות מועקות ואפילו יש השפעות פיסיולוגיות מגוונות. (יותר ויותר אונקולוגים מפנים חולים לדמיון מודרך כטיפול נוסף, הוכחה השפעה מרשימה של דמיון מודרך על חולי פרקינסון ועוד ועוד). וזה רק ממש על קצה המזלג…

התוצאות שאני רואה אצלי בעבודה עם דמיון מודרך עולות על כל דמיון!

הפוסט הדמיון עולה על כל מציאות… הופיע לראשונה ב-דינה דגן.

כשהתגרשה המצב הכלכלי נהיה קשה, והיא הבינה שהיא צריכה לצאת ולמצוא לעצמה עבודה. היא יצאה לדרך מכורח הנסיבות, בחוסר בטחון ותחושת מסוגלות מאוד נמוכה. עולם העבודה נראה לה גדול ומפחיד והיא חוותה תסכול מכמה ניסיונות כושלים להשתלב בעבודות שלא התאימו לה. זו היתה דלת מסתובבת של כניסה ויציאה מעולם העבודה. כשפגשתי בה היתה רוויית אכזבות, מאוד עייפה פיסית ונפשית ובתפיסה של "מי ייקח אותי בגילי"?

בתהליך קבוצתי ואישי, פגשה ש. בפעם הראשונה בחייה ביכולות שלה שלא היתה מודעת לקיומם, או שלא העריכה את החשיבות שלהם. יחסי אנוש מצוינים, יכולת ארגון (בכל זאת תקתקה בית + 6 ילדים…), תושיה, חוש אסתטי מפותח, ידיים טובות ששנים בישלו ויצרו. כשהיא גילתה את כל האוצרות האלו בתוכה, גברה גם התחושה שיש לה מה להציע. שהיא מסוגלת!

היא בחרה ללמוד מניקור ופדיקור וגילתה שהיא טובה בזה. היא מצאה לה מקום לשכור, התחילה בצעדים קטנים ומהוססים שהפכו עם הזמן לדילוגים גדולים ושמחים! היא החזירה לעצמה את החיים ומילאה עצמה באנרגיות שלא בטוח שהיו לה גם בגיל 20…

בקרתי אותה בעסק החדש. התרגשתי מהאישה העוצמתית שפגשתי.

הפוסט לזהות משאבים בתוכנו זה כמו לזהות אוצר הופיע לראשונה ב-דינה דגן.

א' הגיעה אלי עם רצון לפתוח עסק. היא היתה מצוידת בכל הידע והכלים הנדרשים בשביל לעשות את זה. על פניו הייתי שם רק בכדי ללוות ולכוון. כל פגישה הסתיימה במשימה שהיא לקחה על עצמה בהתלהבות לקראת הפגישה הבאה שלנו. בפועל היא לא הצליחה לעמוד במשימות שקבעה לעצמה. לפעמים הגיעה לפגישות עם הסברים מנומקים למה זה לא התאפשר ולפעמים פשוט ביטלה את הפגישות בגלל תחושת האי-נוחות.

אז מה יש לנו? מטרה ברורה, רצון כנה ואמיתי להגיע אליה, הרבה יכולות וכשרון. לכאורה מתכון מושלם להצלחה. אז מה בכל זאת קורה? לפעמים כשיש לנו קושי במילוי המשימות שאנחנו לוקחים על עצמנו זה יכול להיות פעמון התראה שצריך להעמיק ולבדוק עוד. החלטנו לשים את המשימות לרגע בצד. צללנו לתוך רבדים יותר עמוקים של מה חוסם אותה – מצאנו שם בעיקר פחד. פחד גדול לאכזב. היא לא היתה ממש מודעת אליו. בפועל הוא שיתק אותה. בעבודה יסודית בעזרת כלים של NLP הגענו לשורשים של הפחד הזה והסרנו אותו מהדרך. כמו להזיז סלע חוסם.

והדבר היפה הוא שמרגע שהוא הוסר מהדרך – שטף המשימות פשוט הגיע מעצמו! לכל פגישה התחילה להגיע עם שלל תוצרים של דברים שלקחה על עצמה לקדם במהלך השבוע (וכשלא יכלה להתאפק מרוב התרגשות, שלחה לי גם הודעות במהלך השבוע על כל מה שעשתה וקידמה 🙂 .

הפוסט משימות או לא להיות… הופיע לראשונה ב-דינה דגן.